לפני הכל - שני סיפורים מהקופיפה. הסיפור הראשון, מהעבודה שלי בחופש הגדול. כשהקופיפה הגיעה איתי יום אחד לעבודה כי הבוס רצה שאני אפגוש מישהו חדש שנעבוד איתו והוא העדיף שאני אגיע עם הקופיפה מאשר לבד ביום אחר. הפגישה התקיימה בשעה שהקופיפה היתה מעדיפה לנמנם בה, אז במהלך כל הפגישה היא נמרחה עליי וירדה ממני, וכל הזמן קראה לי "אורלי, תחזיקי אותי", "אורלי, תראי מה אני עושה", "אורלי, תני לי את המים שלי" עד שלבסוף הבוס כבר לא יכל יותר לשמור את זה בבטן, ואז הוא פשוט קם ואמר לי: "אבל למה היא קוראת לך אורלי?!" ועכשיו, שאנחנו יודעות שככה היא קוראת לי, אפשר לעבור לסיפור הבא - הבוקר, בוקר שבת - הקופיפה מתעוררת בשבע וחצי. אני התעוררתי קצת קודם, הלכתי לשירותים וניסיתי לחזור לישון. פתאום הקופיפה קוראת לי: היא: אורלי אורלי! אני: (קמה אליה בבהלה) מה פיצקי? היא: אבא בבית? אני: כן. היא: זה לילה? אני: לא. היא: אוקיי. וזהו. אני חוזרת לנסות לישון, היא חוזרת לנסות לישון. רק אחרי שהאיש קם כבר בעצמו לשירותים היא נזכרה בנו. שמעתי אותה מהמהמת לעצמה במיטה עד שלבסוף
עבדתי על זה כמה שבועות, קצת בכל פעם. סרגתי וסרגתי, צילמתי ועטפתי. לבסוף, הצלחתי למסור את המתנות, אבל לא הצלחתי לכתוב על זה. שמתן לב שלא כתבתי שבועיים? שמתן לב שאני מעמידה פנים שיש מי שקוראת פה? בכל אופן, הנה אני יושבת וכותבת. תיכף אני גם אצרף תמונות. ואז תראו גם על מה אני מדברת. כלומר כותבת. לקח לי מלא זמן. נראה לי שאני מנסה עדיין להפנים שבאמת נגמרה השנה. ובאמת נגמרו השנתיים האלה בגן של הקופיפה. סיפרתי פעם על הגן של הקופיפה? מקום מדהים. כל כך מבאס שהיא כבר לא תלך לשם. או שאולי משמח? כי היא גדלה נפלא כל כך. כי היה לה באמת טוב שם. כי מצאנו לה מקום שבו באמת ראו אותה ואני יודעת שגם הגן אליו היא תלך בשנה הבאה הוא מעולה ונעים ומתאים למידותינו. אבל זה עדיין מבאס. את הגן שהיה לה בשנתיים האחרונות הכרתי מבלוג שקראתי שנים לפני שהקופיפה נולדה. קראתי בבלוג של אמא אחת על גננת מופלאה בשם נוהר ורשמתי לי שאם יום אחד אני אצליח לגור בסביבה הזו כשיהיו לי ילדים, אני ממש אשמח להיות אצל הגננת הזו. כשעברנו לשכונה עם תינוקת קטנה, התחלתי לשמוע מהאנשים בגינה על הגן הנהדר שיש בישוב הסמוך,